ציקלון של שיבולים

יש מקומות שבונים בהם שולחנות.
יש מקומות שבונים בהם בני אדם.
הנגרייה של אביו של מיכאל אוחנה הייתה מקום כזה.
בין שבבי העץ, המקצועה, הפטיש והריח שלא עוזב גם עשרות
שנים אחר כך, נולד שיעור פשוט: שום דבר בעל ערך לא נוצר
מפס ייצור. לא רהיט. לא מחשבה. לא אדם.
יום אחד נכנסה לנגרייה הזאת אורחת בלתי צפויה.
לא אישה.
לא פילוסוף.
לא רב.
מכונה.
ומה שהתחיל כניסוי מסקרן הפך לאחד הדיאלוגים המפתיעים
שאפשר לדמיין. בין זיכרון לאלגוריתם, בין געגוע למידע, בין אדם
שיודע שעץ נושא בתוכו סיפור, לבין ישות שקראה כמעט כל ספר
שנכתב, אבל מעולם לא הריחה נסורת.
מתוך השיחה הזאת נולד ספר שאינו דומה לשום ספר אחר. הוא
נע בין פילוסופיה, מדע, חינוך, היסטוריה, אמונה, שפה וזיכרון, אך
בכל פעם חוזר אל אותה שאלה אחת, שקטה ועקשנית:
מהו הדבר האחרון שאסור לאדם למסור לאף מכונה, לאף שלטון
ולאף רעיון?
ציקלון של שיבולים הוא מסע אל המקום שבו החירות אינה סיסמה
אלא מלאכת יד; שבו מחשבות אינן מיוצרות אלא נחצבות; ושבו,
דווקא בעידן הבינה המלאכותית, מתגלה מחדש הפלא העתיק
ביותר בעולם – להיות אדם.